כשאני רואה דבורה בארץ, אני בדרך כלל זז הצידה. לא רוצה להתעסק. אבל באפריקה, כנראה שדברים עובדים אחרת, כי אני יושב צמוד לעץ שמכיל בתוכו צרעות מזמזמות, והגענו לסוג של הסכם -הן מזמזמות ואני כותב את הבלוג. בנתיים זה הולך לא רע... הקטע הזה בבלוג נכתב במקום ללא קליטת אינטרנט או סלולר, שמאפשר חיבור מלא לטבע (נו, כי אי אפשר להתחבר פה לשום דבר אחר...)
את החלק השני של הטיול התחלנו ביציאה בבוקר עם חבורת האופנוענים, מכאן סיטי לכיוון שדה התעופה ביוהנסבורג. עצרנו לתדלק וגילינו שמחירי הדלק זולים בחמישים אחוז
מהמחירים בארץ! אחרי השוק הראשוני המשכנו הלאה בנסיעה שלקחה בערך שעתיים.
עלינו למטוס קטנטנן עם דיילת אחת שהיתה מאוד קשוחה ולא נחמדה. כשטל ביקש במהלך הטיסה להוציא את התיק שלו מתא האחסון, היא שלחה לו מבט כזה שהבהיר לו שעדיף יהיה אם ישב במקום... אז אחרי 50 דקות טיסה נחתנו עם המטוס הקטן (30 איש) בשדה תעופה קטן עוד יותר, אבל מדליק לגמרי. שדה התעופה נקרא סקוקוזה והוא מעוצב בטעם דרום אפריקאי יפיפה, המון חיות מעוצבות מעץ בתור הטרמינל הקטן, עם מסירה אישית של המזוודות של הנוסעים. כמה קטן השדה הזה? 3 טיסות ביום עמוס במיוחד...
ירדנו מהמטוס וכמו תיירים טובים עשינו איתו סלפי, הדיילת לא היתה בעניין... שילמנו דמי כניסה לפארק קרוגר (השדה הזה נמצא בתוך הפארק, ולכן מי שמגיע צריך לשלם עם ההגעה לפארק) . בקבלת הפנים (שנמצאת 3 צעדים אחרי שיוצאים מהמטוס, בערך) חיכה לנו נהג שלקח אותנו ללוד׳ג. הדרך הסלולה התחלפה חיש קל לדרך עפר, והנסיעה ארכה בערך שלושים דקות. לפתע, באמצע הדרך. - הנהג עצר והציע לנו לראות אריה! שמחנו על ההזדמנות שהתחלפה באכזבה - על צד הדרך היתה לביאה מתה, עם עדר של אוכלי נבלות על העץ לידה מחכים לשעת כושר. אנחנו עוד נחזור אליה...
הגענו לנקודת המפגש ושם עלינו על רכב ספארי - טויוטה לנד קרוזר ענק- עם נהג אחר. שוב נסענו עוד כמה דקות, עברנו ליד הלביאה (שנהרגה בבוקר) והגענו למתחם האוהלים.
מתחם האוהלים הוא חוויה. נקודה. מדובר בארבעה אוהלים מאובזרים היטב (כולל מקלחת ושרותים), ממוגנים בפני יתושים ומעוצבים בטוב טעם אפריקאי - בנוסף יש את הדק המרכזי שבו יושבים בערב אל מול המדורה, חדר אוכל לארוחת הצהריים, ערב ובוקר - ועוד איזור אירוח עם כורסאות נוחות במיוחד.
איזור האוהלים מגודר עם גדר חשמלית שמופעלת בלילה - אבל במשך היום דווקא לא. בזמן כתיבת השורות האלה עבר פיל ארבעים מטר ממני...
הגענו ושמנו את התיקים.- חיכתה לנו ארוחת צהריים קלה ואחריה ישבנו עם אנדרי - המדריך הדרום אפריקאי שלנו. הוא הסביר לנו קצת על המקום (עובד על סוללות, לוחות סולאריים וגנרטור במשך היום) ועל סדר היום. השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים והוא הציע שנלך להתחיל להתארגן, כדי שנספיק לצאת להליכה. התארגנו על בגדים נוחים ועל מים ומצלמות, עלינו על הרכב, ולאחר נסיעה של כמה דקות פגשנו פיל ענק שעמד לו סתם כך. משם המשכנו עוד קצת בנסיעה, עד שבשלב מסויים אנדרי עצר את הרכב ואמר שיורדים מהרכב - ויוצאים להליכה. בטבע. עם החיות.
איתו , היה עמוס - סייר נוסף . שניהם היו עם כלי נשק - ירדנו מהרכב ועברנו תדריך בטיחות. יש אימרה שאומרת שהוראות בטיחות נכתבות בדם - במקרה הזה זה פשוט נכון כי הרבה מאוד בני אדם נהרגים על ידי חיות בדרום אפריקה. אנדרי הבהיר שחייבים לזוז בטור כולם ביחד, ובעת חירום אסור לברוח, ובטח שלא לרוץ. - בפרט שבכל הפארק יש רק 2 חיות שהן איטיות יותר מבני האדם - וכל השאר הרבה יותר מהירות. בשלב הזה עוד לא ממש ירדנו לסוף דעתו...
התחלנו בהליכה כשהשמש אט אט יורדת ורוח נעימה מלטפת את הפנים - ואז ראינו את החיה רצה - מנסה להסתתר - אבל אנחנו היינו מהירים יותר! אנדרי הכיר לנו את הצב הנחמד, ואמר הנה אחת משתי החיות שסיפרתי לכם עליהן - ואתם מהירים יותר ממנה... המשכנו בהליכה. תוואי השטח השתנו משטחים פתוחים לעשבים שיחים ועצים. הלכנו כנגד הרוח שליטפה את הפנים כך שהחיות לא יכלו להריח אותנו. אנדרי ביקש שנלך בשקט מוחלט, ללא דיבורים כדי שהוא יוכל להקשיב לחיות . קולות הציפורים ורשרושי העצים הביאו אותנו לשני פילים שעברו בסבך, ולאחר מכן לעד עדר זברות - וגם כמה אימפלות קפצו מסביב. הרגשנו נינוחים ורגועים אך יחד עם זאת לא שאננים. עברנו בנחל יבש, שם עצרנו ליד שלד ענק של קרנף. אנדרי סיפר לנו על הקרנף (רואה לא משהו אבל מריח מצויין) על המוח שלו (קטן ובמרכז הראש) לעומת הפיל (גדול ובמרכז הגולגולת) . קיבלנו הסבר מקיף על מה קורה כבשן של קרנף נכנסת לתוך מישהו, אנדרי יודע, כי מכרה שלו פגשה קרנף לפני שנתיים - הוא קרע לה את היד והיא פונתה במסוק. אחרי הסיפור המעודד הזה שמנו פעמינו בחזרה לרכב. היינו במרחק של 400 מטר מהרכב, כאשר לפתע טל שהיה אמצעי בטור - נקש באצבעותיו. - ואז הצביע קדימה.
לפגוש קרנף בטבע - זה מסוכן. לפגוש את אמא קרנפה שמגוננת על הבן שלה - זה ממש מסוכן. וככה הם עמדו שם מביטים עלינו בשלווה. אנדרי הורה מיד לסגת ולהתחיל ללכת אחורה - לאט לאט, לא לרוץ ולא להתפזר - אבל מהרגע הזה - הדברים קצת השתנו - גור הקרנף הקטן שכנראה לא ראה חבורת אנשים צבעונית מימיו - החליט שהוא חייב לבחון אותנו מקרוב והתחיל לצעוד לכיוון שלנו. הוא באמת היה חמוד והייתי מעביר לו ליטוף על הצוואר - הבעיה היא שאמא שלו קלטה אותו צועד לכיוון שלנו - וכדי לגונן עליו - התחילה לרוץ - לכיוון שלנו. מדובר ברגע מפחיד עד אימה - וכן - זה בדיוק כמו שרואים בסרטים - רק מפחיד יותר - תתארו לעצמכם 3 טון דוהרים לכיוונכם (2.5 טון האמא, עוד חצי טון הגור) במהירות של 45 קמ״ש - ואתם מסתתרים מאחורי שיח. קטן.
בשלב הזה קרו שני דברים - אנדרי טען את הנשק ונכנס למצב ירי בעוד צמד הקרנפים דוהרים אלינו. עמוס - התחיל לעסוק קולות רמים ולצעוק על הקרנפים הדוהרים ואז - זרק עליהם מקל קטן. ממש קטן.אני כבר ציינתי שהמוח של הקרנף הוא פיצי? כי כנראה בזכות המקל הזה הקרנפית נבהלה ושינתה כיוון הרחק מאיתנו , ורצה אל האופק מרחק של עוד עשרים מטר,
הרחק מאיתנו. זו היתה אחת החוויות הכי מטלטלות של היום הזה והצלחנו לעבור אותה בשלום. אם טל לא היה מבחין בהם בזמן, יכול להיות שהיינו בעמוד הראשי של ואיינט.
נרגענו קצת והגענו לרכב, שם עצרנו לשתות כוס יין ולהרגע מהחוויה.השמש שקעה ועל הפארק ירד הלילה.. עלינו לרכב והתחלנו בנסיעה חזרה אל מתחם האוהלים - שם חיכו לנו עם ארוחת ערב. בדרך הדלקנו פרוז׳קוטר ענק שהראה לנו כל מיני חיות שחיכו בסבך, ועוד שני קרנפים ענקיים שהחליטו לעמוק באמצע הכביש. הפעם היינו ברכב וקצת פחות מודאגים מהם...
הגענו לבסוף אל המתחם, שמנו את הדברים בחדר וחזרנו לחדר האוכל,, שם חיכתה לנו ארוחת ערב מפנקת עם 3 מנות ושירות אישי של חמישה כוכבים. איתנו לשולחן ישבו זוג גברים מארצות הברית וזוג נוסף מאוסטרליה, וכל אחד סיפר קצת על המדינה שלו - אבל בגדול כולם תהו מה יהיה עם טראמפ...
כוסות היין שקשקו ושאון הצלחות נדם, ואט אט התפזרנו לאוהלים לשיטת לילה מפנקת, תחת כילה באוהל. מדיי פעם התעוררנו בלילה, לקול צבוע שעבר וקרא קריאות בקול. או צרצרים שצרצור בקול תרועה רמה. כך זה נמשך עד השעה 4:45 בבוקר, כשעמוס עבר בין ארבעת האוהלים כדי להעיר אותנו לקראת יציאה נוספת לשטח. שמנו עלינו את מיטב בגדי החאקי ושוב יצאנו להליכת בוקר בספארי. בפעם הזו ראינו עדר קטן של גנו והמון המון חרא. אנדרי הסביר לנו שהחרא של הקרנף הוא סוג של פייסבוק - ומשמש גם לסינון טריטוריה וגם להעברת הודעות. כך שאם זכר אחר רוצה לשתות מבור המים שנמצא בטריטוריה של הקרנף, הוא צריך לחרבן ליד החרא של הקרנף השולט באיזור - וכך להודיע - הייתי פה - באתי לשתות מים. לעומת זאת - אם הוא יעשה את צרכיו במרכז החרא של הזכר השליט - זו קריאת תיגר עליו.
נקבות כמובן, מוזמנות לחרבן חופשי - הקרנף תמיד שמח למצוא חברות נוספות.
רגע, יש עוד קטע עם חרא.
המשכנו בהליכה ואנדרי הציע לנו לשחק במשחק שאמור להכנס למשחקים האולימפיים, אבל עוד לא קיבל אישור רישמי לכך. הוא ציין שהוא מחפש את האיזור המתאים לכך - ובאמת - אחרי כמה דקות הליכה עצרנו - ליד גושי חרא עגולים וקטנים - שמסתבר ששייכים לג׳ירפה. שעברה כאן לא מזמן. בשלב הזה עוד לא חשדנו בכלום. אנדרי ביקש שניקח ביד את אחת הגללים. לאחר חשש קל - כל הנוכחים הרימו גללים. בתוך חלק מהם היו זחלים. אנדרי ציין שהם חייבי להיות נקיים מחיות אחרות - גם פה לא חשדנו בכלום ולקחנו גללים ללא זחלים. אנדרי לקח מקל והתחיל להסביר את כללי המשחק. בעקרון - היום מתחרים דרום אפריקה, אוסטרליה, ארצות הברית וישראל הוא מתח קו על הרצפה ואמר שצריך לזרוק את הגלל חרא שביד - הכי רחוק שאפשר - הוא הציע שהוא ידגים ויתחיל ראשון.
בשלב הזה אנדרי לקח את החרא, של הג׳ירפה ושם אותו בפה. הכין אותו בפוזיציה מדוייקת וירק מעבר לקו. שניה לאחר מכן הנציגים של ישראל ואוסטרליה פרשו מהמשחק - בעוד נציג ארה״ב החליט להענות לאתגר וגם הוא - ירק חרא של ג׳ירפה. התוצאות הסופיות - ארה״ב ניצחה, ודרום אפריקה נשארה עם החרא.
חזרנו בחזרה למתחם האוהלים אחרי החוויה הזו, ראינו עוד חיות נחמדות בדרך (תמונות בהמשך או בפוסט הבא) והתיישבנו לאכול ארוחת בוקר מפנקת. בהמשך היום כל אחד פרש לאוהל לנוח (או לכתוב את הבלוג ) עד שירד הערב ומזג האוויר יתקרר קצת.
הפוסט הזה עולה לאויר ללא תמונות, בגלל שאין פה אינטרנט כלל, בתקווה שהפוסט הבא יכלול בתוכו המון תמונות וסרטים מדליקים - יש למה לחכות...
